דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אפרי בר בע"מ ואח'

פסק דין

התובעת השכירה רכב לנתבעים בעסקת ליסינג ל- 36 חדשים, אך הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם לתשלום דמי השכירות והתובעת תפסה את הרכב לאחר כ- 6 חדשים, עשתה בו שימוש ומכרה אותו לצד ג' לאחר מכן.

האם במצב עובדתי זה עומדת לתובעת הזכות לחייב את הנתבעים במלוא דמי השכירות עד לתום תקופת החוזה, גם בגין התקופה שלאחר תפיסת הרכב? זו השאלה אשר עומדת במוקד תביעה זו.

העובדות הרלוונטיות

התובעת הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בשנת 2007, עסקה בהשכרת רכבים לתקופות ארוכות ("ליסינג"). במועד בירור תביעה זו מצויה התובעת בהליכי פירוק.

הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית אשר מפעילה נגרייה והנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו מנהלה של הנתבעת 1.

בתחילת יוני 2007 בקשה הנתבעת לשכור רכב שיועמד לשימוש מנהל הנגרייה אותה הפעילה. בין הצדדים נוצר קשר וביום 7.6.07 נערך ונחתם בין הצדדים חוזה להשכרת רכב (להלן: "החוזה"), שלפיו שכרה הנתבעת מהתובעת רכב מסוג רנו, שנת ייצור 2008 (להלן: "הרכב"). החוזה כולל מסמך בן 2 עמודים ובו התנאים הייחודיים לעסקה בין הצדדים ובנוסף גם מסמך בן 8 עמודים המהווה חלק מהחוזה ובו תנאים כללים אשר חלים על ההתקשרות, ונראה כמסמך סטנדרטי של התובעת אשר חל על שוכרי הרכבים ממנה (מסמך זה יכונה להלן: "התנאים הכלליים").

בחוזה נקבע, בין היתר, כי הנתבעת תשכור את הרכב לתקופה של 36 חדשים וכי תשלם לתובעת דמי שכירות בסך של 3,262 ₪ לחדש (כולל מע"מ). עוד נקבע בחוזה כי כבטוחה לקיום התחייבויותיה תפקיד הנתבעת אצל התובעת פיקדון בסך של 10,008 ₪ (שווי 3 חדשי שכירות) וכן ערבות אישית של הנתבע.

ביום 20.6.07 נמסרה החזקה ברכב לנתבעת, ובהתאם לחוזה אמורה הייתה הנתבעת לשלם את דמי השכירות בגינו מיום 20.7.07 ואילך. הנתבעת אכן שילמה לתובעת את דמי השכירות לפי החוזה ביום 20.7.07 אך לא הוסיפה עוד לשלם דבר לתובעת לאחר מועד זה.

אף שהנתבעת לא הוסיפה לשלם את דמי השכירות לתובעת, הוסיפה הנתבעת להחזיק ברכב ואף לעשות בו שימוש לצרכיה. התובעת פעלה לתפיסת הרכב וביום 3.12.07 הגיעו נציגים מטעם התובעת למשרדי הנתבעת ותפסו את הרכב.

ביום 3.1.08, לאחר תפיסתו של הרכב, העמידה התובעת את הרכב לשימושה של עובדת התובעת, גב' מירי רוזן, ולפי מסמכי התובעת עשתה בו גב' רוזן שימוש עד ליום 11.11.08. ביום 4.2.09 מכרה התובעת את הרכב לחברה בשם גלמן ניו-קאר בע"מ תמורת סך של 59,800 ₪.

ביום 6.7.10 פנתה התובעת לנתבעים בטענה להפרת החוזה ובדרישה לתשלום סך של 122,952 ₪. הצדדים לא הגיעו להסכמה וביום 25.11.10 הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את החוזה ועליה לפצות את התובעת על נזקיה.

לפי תחשיבי התובעת, יש לחייב את הנתבעת הן בתשלומים עבור התקופה שמיום מסירת הרכב לנתבעת ועד לתפיסת הרכב, והן בתשלומים עבר התקופה שמיום תפיסת הרכב על ידי התובעת ועד לתום תקופת השכירות שנקבעה בחוזה. בדרישה שעד לתפיסת הרכב כוללת התובעת את דמי השכירות החדשיים, תשלום עבור חריגה ממספר הקילומטרים השנתי שנקבע בחוזה, ותשלום עבור נסיעות בכביש אגרה. בדרישה שלאחר תפיסת הרכב כוללת התובעת את מלוא התשלומים החדשיים עד לתום תקופת השכירות, ברם במהלך בירור התביעה הודיעה הנתבעת כי מנדבך זה בחוב יש להוריד את רכיבי הביטוח והאחזקה וכך גם הופחת סכום התביעה והועמד על סך של 86,537.85 ₪.

לפי גרסת התובעת, לשימוש שנעשה ברכב לאחר תפיסתו ולמכירתו לצד ג' אין כל רלוונטיות בכל הנוגע לחיובי הנתבעים.

לטענת הנתבעים, החוזה כלל לא הופר על ידם והתביעה מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט.

לגרסת הנתבעים, כחדש לאחר קבלת הרכב עזב מנהל נגריית הנתבעת את עבודתו ולא היה עוד לנתבעת צורך ברכב. לפיכך, טוענים הנתבעים, נמסרה לתובעת הודעה ובקשה לבטל את החוזה ועוד נעשה ניסיון להציע לתובעת את קיבוץ רבדים (להלן: "הקיבוץ") כשוכר חלופי לרכב, אלא שהתובעת פעלה בחוסר תום לב והתעלמה מבקשות הנתבעים. עוד טוענים הנתבעים כי הרכב לא "נתפס" ביום 3.12.07 אלא פשוט נמסר לנציג התובעת שהגיע למשרדי הנתבעת, ולאחר מכן עשתה בו התובעת שימוש לצרכיה.

טוענים לפיכך הנתבעים כי התובעת הסכימה לביטול החוזה והחזרת הרכב שלכן אין לה זכות לתבוע כספים בגין הפרת החוזה, ולחילופין כי לתובעת כלל לא נגרמו נזקים עקב ביטול החוזה כך שבכל מקרה יש לדחות את התביעה.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ועל סך של 122,952 ₪. הנתבעים הגישו בקשת רשות להגן ובהחלטה מיום 19.6.11 ניתנה להם רשות להגן. בהודעה מיום 15.10.12 הודיעה התובעת על הפחתת סכום התביעה והעמדתו על 103,109.60 ₪ ובהודעה נוספת במהלך הדיון ביום 8.7.13 הופחת סכום התביעה פעם נוספת והועמד על סך של 86,537.85 ₪.